מרוקו הינה כולה מעשה אמנות עממית (CRAFTS) ופולקלור , בשפע של דרכים יוצגו האמנויות השונות והמלאכות של בעלי המלאכה - בשטיחים, תלבושות, תכשיטים, קרמיקה, פיסול, ציור, גילוף, קליגרפיה, מוסיקה ובריקוד, אמונה במזלות וקמעות, בתרופות וצמחי מרפא ועוד.

לתייר שמגיע למרוקו מתגלה נוף מנוגד ומגוון של הרים ומדבר, ערים מודרניות מול ערים עתיקות, בתי בוץ מול וילות, המראה של הגברים שחומי העור העוטים ג'לביות כחולות על רקע המדבר הצהוב ("האנשים הכחולים") , נשות מרוקו עוטות קפטנים בשלל צבעים המהלכות בסמטאות הציוריות ועטויות שלל של תכשיטים אתניים שמדגיש את יופיין ומגלה ומכסה....את פניהן וגופן. כל אלה ועוד גרמו לי להתאהב במרוקו הקסומה שעליה אני מתכוונת עכשיו לכתוב ולהציג לפני הקורא ממקצת הפולקלור והאמנות העממית המרוקאי.
 
סגנונות המוסיקה והשירה במרוקו נעוצה בשבטים הברברים-  "אימאזיגין "  (Imazighen) הזמרים משתמשים בתופים גדולים, לאוטה, ומנגנים מוסיקה קצבית, השפעה נוספת הינה הדת האיסלמית שהשכילה להכניס לשירה מילים מהתפילה והשפעה נוספת הינה הספרדית אנדלוסית.  אין לשכוח את המוסיקה היהודית שנכנסה לתרבות המרוקאית היות שיהודים רבים חיו במרוקו בערים ובמדבר.

אחת הדוגמאות המענינות של המוסיקה העממית הינה  המוסיקה הגנאווית של שבט הגאנווים(Gnawa) שבטים של אנשים שחורים אפריקאים שנלקחו בשבי וחיו בסהרה עד לשחרורם, המשמיעים צלילי מוסיקה יחודית עם כלי נגינה כמו קסטנייטות, תופים, ולאוטה בס, נגינה מונוטונית החוזרת על עצמה בקצב קבוע, חמישה נגנים בדרך כלל, לבושים בלבן, המוסיקה שלהם מושפעת מהמוסיקה הספרדית אנדלוסית וכן ממוסיקה שהגיעה איתם מאפריקה מהשבטים.  
ריקוד הבטן Belly Dance או הריקוד המזרחי הינו ריקוד עממי מהמזרח התיכון, שהפך להיות פופולארי כסוג של אמנות במזרח התיכון ומאוחר יותר גם במערב.

בסוף המאה ה 19 החלו האירופאים לכנות את הריקוד המענטז בשם "רקוד בטן" , במקום הריקוד המזרחי, המקור מגיע כנראה ממצרים ומתפשט לשאר המדינות המוסלמיות. חלק מהרקדניות מדגישות את המיניות והחושניות שבריקוד שהחל עוד בהרמון המלכים והוזירים שם רקדו הנערות ומשכו את תשומת לבו של הוזיר או המלך אליהן כדי שיבחר בהן ולא בנערה אחרת,  והמשיך למועדוני לילה ולבתי הקפה. הנערות לבושות בבגדים מיוחדים לריקוד עם  צעיפים ואביזרים נוספים ומדגישות את תנועות הגוף והזזת הבטן .
   
לנערה הרוקדת יש פוטנציאל להדגיש את נשיותה בריטואל קבוע של תנועות החוזרות על עצמן ומספרות מעין ספור של פולחן ומאגיות ללא נרטיב, הרקדנית מודעת לכך שבתנועותיה  הפתלתלות היא משדרת חושניות, רגשות , מיניות ואף פיתוי. ויחד עם זאת במהלך הריקוד הרקדנית מרגישה תחושת שחרור וניצבת מול המסורת המוסלמית השמרנית שבחיי היום יום שלה היא עוטה ג'לביה ולעיתים אף רעלה. אולי ניתן לתת לך שם של "העצמה נשית" אם אפשר לכנות זאת במונחים מודרניים. הריקוד מלווה בשירה ובמוסיקה  שמבוצעת על ידי מספר זמרים  או להקה.

עם התחזקות התנועה האיסלאמית בעולם הערבי היתה החלטה שהריקוד אסור  משום שהוא חושף את גופה של האישה ובכך גורם לגבר להתגרות דבר שמנוגד להלכות המוסר.

ולכן  נוצר מצב שמדינות ערביות צריכות היו לייבא רקדניות בטן מאירופה וממדינות אחרות וזאת היות שריקודי הבטן הפכו למצרך תיירותי מסחרי, במקום להוות ביטוי אמנותי כמו בעבר. הרקדניות החלו לרקוד על מנת להלהיב את הקהל ולא עוד בשביל עצמן. וישנן מקומות שהריקוד איבד מהאותנטיות שלו.אבל יש לציין שעדין במרוקו שהיא יותר מערבית מערבית עדין אפשר למצוא ריקודי בטן אוטנטיים .
   
 
 
את קעקועי החינה אפשר לפגוש בכל כיכר במרוקו, שם מציעות לכן "אמניות הקעקועים" אפשרות לחוות את החוויה של הקעקוע שעשוי מחינה שהינו צמח ממשפחת הכופרים נקרא "כופר לבן", ואשר מעליו מכינים את אבקת החינה לקעקוע. החינה נוטלת חלק חשוב באירועים שונים: חתונה, אירוסין, לידה, ובטקסים לגירוש הרוחות והשדים. הנשים מכניסות לתוך מזרק את "משחת" החינה וביד קלה מתחילות לצייר דגמים צמחיים ופרחים ולעיתים צורות גיאומטריות החוזרות על עצמן בריתמוס קבוע. במרוקו החינה גדלה בנאות המדבר אשר בסהרה בארצם של הברברים ומגדלים אותם כמו אורז- על ידי הצפת השטח במים, את העלים מיבשים וכותשים לאבקה ומוסיפים לעיסה מיץ לימון או חומץ ותמצית מפרחים.




 
 
משחר ההיסטוריה חיפש האדם מרפא והצלחה במעשיו, דבר שהוביל אותו ללכת לרופא אליל או הכהן בשבט או השמאן, במרוקו האנשים פנו ליועצים שהתמחו בשימוש בצמחים ובשיקויים שהקיפו את כל הבקשות שרק עולה בדמיונכם.

אנשי מרוקו בדומה לחברות שבטיות אחרות האמינו באמונות שונות שהתקשרו לחיי היום יום שלהם וגם יהודי מרוקו אשר חלקם הושפעו משכניהם המוסלמים והברברים. האמונות הללו היו נגד מפגעים של רוחות ושדים, כישופים ועין הרע. ובכל אלה יש להלחם באמצעים מאגים כמו קמעות, צמחי מרפא , סגולות ומשפטי תפילה. לפט הפכה להיות "ויאגרה " מהטבע לחיזוק הגבריות ולוף וצלפים להגברת החשק המיני, אך לא רק לחיזוק הגוף והבאת החשק אלא גם לריפוי מצינון או כאבי שיניים , אוזנים וגרון, ולכך משתמשים בלענת המדבר או בפרחי ציפורן ואף בפטרוזיליה שמצאה את מקומה לעזרה בדלקת השתן. המרווה לכאבי גרון והכמון לגזים משתוללים בבטן. לימון שלא רק מוסיף המון אלא גם מרפא ומוריד חום.
 
ולא נסתפק רק בתרופות סבתא צמחיות אלא גם נציין את תפקידם המאגי בתרבות המרוקאית שנטמעו בחיי היום היום כמו לשפוך מים נגד עין הרע לפני הגעת האורחים לביקור ואחרי לכתם, להניח נעלים לא הפוכות כדי לשמור על יושבי הבית, לתלות חמסה כנגד עין הרע, לשים שום בעגלה ובמיטת התינוק ולכנות את התינוק מכוער כנגד עין הרע....תינוק מכוער (למרות הוא יפה), לענוד חוט אדום למזל והצלחה, ולא נשכח את השן הראשונה שנופלת לתינוק שיש לשמור אותה . לצבוע בחינה את משקוף הבית שיביא מזל ופרנסה ליושבי הבית.

ואת כל הלחשים ונחשים, החלפת שיניים ומיני מרפא, מלחשי לחישות וקוראות בקפה, ומקעקעות בחינה אפשר למצוא בג'מה אל פנע' (כיכר הגולגולות) במרקש.
 
 

אמנות וקישוט הם חלק בלתי נפרד מהמסורת המוסלמית, ובעיקר בטכניקת הזליג'. הזליג' הינו פסיפס המכסה את קירות המסגדים, בתי הציבור, ארמונות ובתי המגורים, כנראה שמוצאו מהתרבות הביזנטית שעיסוקה היה במלאכת הפסיפס אבל בשונה ממנה הרפרטואר של הצורות לקוח מהעולם הצמחי והגיאומטרי ללא דמויות אדם ובעלי חיים האסורים על פי האסלאם. הפסיפס מתחיל מיחידה אחת קטנה החוזרת על עצמה בדפוס קבוע עד שכל הקיר מתכסה בגלימת זליג', חומר הגלם הינו חמר צבוע ושרוף בתנור בעלי זיגוג צבעוני מרהיב ביופיו ובשלל צבעים , וליד הפסיפס מופיע הסטוקו אשר עשוי מאבקת שיש וגבס ומעטר את המשקופים או הקשתות של המסגדים ויוצר גימור לקיר או נטיפים מעל הקשתות. בכל קיר ישנה גם סיומת של אפיגרפיה שהיא חרוטה בסטוקו ובעלת תפקיד כפול: מרכיב עיטורי והעברת מסר דתי לצופה – כי המשפטים החרוטים בסטוקו הינן מהתפילה או שמו של אללה אלוהי האיסלאם. כך משתלבים באופן הרמוני כל סוגי האמנות מרצפת הפסיפס לקירות הפסיפס, לקשתות הסטוקו ולגימור בכתב הערבי המסתלסל  לכלל יצירה אחת שלמה ללא השארת מקום ריק אחד הנקרא " פחד החלל הריק"( HORROR VACUI), הפחד מהאין, מהחלל, מהלא-כלום.
   
חלק נרחב מהאמנות העממית (CRAFTS)  הינה אמנות של כלי קרמיקה, ריקועי נחושת, אריגת שטיחים וצעיפים, צורפות להכנת תכשיטים. כאשר מקצועות הללו עברו מידי היהודים שגרו במרוקו עד עליתם לארץ לידי האמנים המרוקאים. סמטאות שווקי הערים העתיקות כמו פס, מרקש, מקנס ואחרות נחלקו לגילדות ובעלי מלאכה, אזור הבורסקאים, אזור רוקעי הנחושת, אזור צבעי הבדים עבודת הרקמה על הגלביות והקפטנים, אריגת צעיפים ושטיחים בנול הבורסקאים ועוד, ועד היום אפשר לשוטט בסמטאות של כל אותם ערים עתיקות ולראות את האמנים ובעלי המלאכה בעשייה השמרנית כל מעשה האמנות נעשה בידיהם כפי שנהגו בעבר.  
האסלאם כמו רבות מהדתות חוקק חוקים לגבי לבושם של הנשים והגברים המוסלמים, על פי הנביא מוחמד שהיה אבי האסלאם , על האדם לכסות את איברי גופו בקפידה ופרשני האסלאם הקפידו על לבוש האשה יותר מאשר על לבוש הגבר. בקוראן מפרשים החכמים את פרטי הלבוש ורמת הכיסוי של הגוף, בחדית (אוסף חיצוני של הלכות) אין כללים מפורטים לגבי הלבוש המוסלמי. אבל באופן כללי האשה המוסלמית מכסה את גופה בבגד ארוך ורחב ולא שקוף אוספת את שערה ומכסה אותו ברעלה שהיא עוטפת את כל הראש או בחיג'אב שהינה מטפחת ראש המכסה את השער ומשאירה את הפנים גלויות, הנשים עוטות על עצמן  ג'לביה( ג'לבאב (Jelbab ביחיד ו-Jalabeeb ברבים). והחיג'אב (כיסוי הראש), העָבָּאיָה משלבת בין שמלה ארוכה (גלאביה) המכסה את כל הגוף ומטפחת ראש המכסה את שיערה, עוטות תכשיטים המסמלים עושר ואסרטיביות נשית, ללא חשש מביקורת גלויה, אך מאחר ומרוקו ארץ שבטית, לכל שבט צבע הבגד משתנה והעיטורים עליו, אנשי המדבר לובשים בדרך ג'לביה בצבע כחול, שבט הגנאווים בצבע לבן, ועל הראש כאפיה, ועל בגדו מציב חגורה "קשאט" שמחובר אליו נשקו המסורתי שנקרא " שבריה"
   
 
 
 
אין לך מנהג נפוץ יותר מאשר טקס שתית התה ומזיגתו שהפך להיות חלק מחיי היום וטקס מקובל בהכנסת האורחים במרוקו, התה במרוקו מוגש עם נענע ועלי שיבה , הוא מתוק מאוד ומוגש בקומקום מיוחד, המנהג של הגשת תה יוצר אוירה של פתיחות, אוירה נעימה וחיבור עם האנשים, הכנסת אורחים מכובדת זו מעניקה לכל יושבי החדר תחושה של נעימות וקירבה.
את התה יש להרתיח במים חמים בקומקום שממנו ימזגו את המשקה לכוסות. הקנקן נקרא " בראד", בתחילה מנקים את העלים בתוך הקומקום על ידי הכנסת מים חמים ושופכים אותם, לאחר מכן מוסיפים שוב מים חמים עם נענע שיבה ועם סוכר, הסוכר הרב הינו מנהג מהשבטים במדבר שהיו זקוקים לאנרגיות ולהרוות את הצימאון. המוזג בעצמו טועם ראשון לראות שהתה טעים ואז מוזג לאורחים, את המזיגה עצמה עושים שהקומקום רחוק מהכוס אליה נמזג התה וכך באויר החדר מתפזרים אדי הריח של התה והתה מתכסה בקצף ריחני בכוס עצמה. חשיבות הטקס היתה כל כך גדולה שהביאה לחשיבה עיצובית שהושקעה בקומקום עצמו ובכוסות.